נפילות בקרב זקנים 

כיום "גיל כרונולוגי" אינו אומר רבות על מצבו של האדם המזדקן. מאידך, לאורך זמן, זקנים חווים שינויים פיזיולוגיים הדרגתיים. יתכן ואלה טרם השפיעו על תפקודי הבסיס אך עליהם להיות מודעים לכך שכשליש מבני השבעים ומעלה נופלים לפחות פעם אחת בשנה. יתרה מכך, הנתונים הסטטיסטיים מלמדים שאפשרות הנפילה ואי סיכויי ההחלמה קורלטיביים לגיל ובדיעבד מתברר שאירועי הנפילה היו גורמים ישירים לקיצור תוחלת חייהם של רבים ובוודאי לעיצוב חייהם לרעה. המודעות של זקנים עצמאיים לאפשרות ונקיטת אמצעי מניעה היו צריכים להיות מכוונים ממלכתית – כמו בנושא תאונות דרכים ועבודה. אולם, חוסר המעש אינו פוטר את האדם הזקן מלנקוט בעקרונות "רפואת המניעה", ובראשם לפעול למניעת סיכויי נפילתו או לריכוך הנפילה עצמה.

הנתונים הקשורים בנפילות בקרב הגיל השלישי מדהימים: כשליש מבני השבעים נופלים לפחות פעם בשנה!  8% מהאנשים מעל גיל 75 סובלים מפציעה רצינית הקשורה מנפילתם וקשיי תנועה המאמירים (Harrison, 2008), ודגש מיוחד על נשים, שמעל גיל 85 מאושפזות פי 8 מאשר בנות 64 – 75 כתוצאה מנזקי נפילה!

       אדם זקן כבר יודע רבות על השינויים הפיזיולוגיים המתרחשים בגופו: משינויים חיצוניים בהליכה וירידה במשקל, דרך שינוי חושיי הראיה, השמיעה או הטעם. בסופו של הליך בלתי נמנע זה מתגלה נסיגה כוללת בכל המערכות. ההשלכות מתחילות בבלבול, ונמשכות בהתאוששות איטית יותר מחולי ואישפוז. בהמשך, תתיכן ירידה בתפקוד מערכת העצבים המרכזית, לרבות דגנרציה של נוירונים פריפריאליים ומרכזיים או דעיכה במערכת האנדוקרינית (דוגמה בולטת לעניין זה הינם השיבושים בפעילות בלוטת התריס). מבחינה רפואית הסיכון לנפילה קשור כמעט בכל מחלה מוכרת בגילאים האלה: בראשם מכל בעיות הקשורות בהגבלת ההליכה והיציבה, ירידה במסת השריר או פגיעות בשלד ודלקות מפרקים, אך כך מאורעות מוחיים חולפים, התמוטטות, מחלת פרקינסון, פגיעה במערכת הלב וכלי דם, פגיעות במערכת ההורמונאלית ובחילוף החומרים, ודגש מיוחד על פגיעות שמקורם מהטיפול התרופתי.

      אז מהו תפקידו של הזקן העצמאי בניסיון להימנע מהנפילה? ראשית להבין שמבחינה סטטיסטית מחצית ממקרה הנפילות הם דווקא בבית, כשהזקן לבדו. כלומר, סיכוי גבוהה מאד ליפול לבדו ממדרגה שבורה, מהתקלות עם שטיח, ובמיוחד במהלך המקלחת היומית. כל זקן או מי מיקיריו חייב לבצע "ניהול סיכונים" עבור יקירו. לברר בקפדנות אודות הראייה המיטבית על ידי בדיקת ראיה תקופתית, משקפי מולטיפוקל בבית, תאורה נכונה, נעליים יציבות עם מדרסים וכדומה. תמיד צריך לזכור שלדעיכה האיטית פן נפשי ששיאו דיכאון. ושמירה על מצב רוח יציב או טיפול במצוקה נפשית היא גם "רפואת מניעה" לעניין הנפילות.

       נדגיש, תאונות ובכללם נפילות הינם סיבת המוות החמישית בקרב זקנים. זקן עצמאי מטפל בייצוב הסוכר ולחץ הדם אך באותה מידה הוא מתעלם מהשפעת הטיפול השוטף בסכנה האפשרית. פחד מנפילות שבעקבותיו ישנה הצרה של צעדי הזקן וצמצום תנועתו ותוספת לניתוקו החברתי - הינו פיתרון רע ומזיק. אולם, בירור רפואי לגבי הצורך בויטמין D ובעיקר שמירה על פעילות גופנית יומיומית הינם "רפואת מניעה" במיטבה. ואכן מחקרי אורך הוכיחו לאחרונה קשר ישיר בין התעמלות, לדוגמא קבוצתית מאורגנת, לבין השיפור ביציבות וסיכויי הנפילה שפחתו.

אין זקן שלא חווה תחושת סחרחורת ובוודאי שרבים שותים לעיתים אלכוהול וכך מאבדים (כצעירים) יציבות. השאלה שהמבוגר, להבדיל מהצעיר, צריך לשאול את עצמו בפעם הבאה - האם אינני נחשף כעת למכשול אפשרי. המודעות היא ליבה של "רפואת המניעה" טרם התרחשותה של הנפילה.